סיוע בעזרת בעלי חיים
העבודה הטיפולית עם ילדים אוטיסטים משלבת בתוכה שלושה סוגי טיפול שונים:
- טיפול סביל (תרפיה פסיבית), שעיקרה צפייה בבע”ח,
- טיפול מפעיל (תרפיה אינסטרומנטלית), שעיקרה שימוש בבע”ח כאשר הדגש מושם על תנועה ומרכיבים גופניים
- וטיפול אנתרופומורפי, שעיקרו שימוש בבע”ח כאשר הדגש בטיפול הוא על משמעויות הכמו-אנושיות (אנתרופומורפיות) של בע”ח.
העבודה בעלת אופי פסיכולוגי או פסיכותראפי (שליו 1996), שילוב השיטות השונות צריך להתבצע בהתאמה לילד ולרמת קשייו. מרבית הדרכים המקובלות לטיפול בילדים אוטיסטים, מבוססות על: מגע אינטנסיבי וקרוב עם בני אדם – גורם המרתיע ומאיים על הילד האוטיסט ועל הצורך בפעולות ממשיות ושינוי מהותי המלחיצים ומעוררים התנגדות. את מקור התנגדות ניתן למצוא בכך שילדים אוטיסטים מתנהגים כלפי הסביבה האנושית, כאובייקט חלקי. הם מתייחסים לאנשים כאל חפצים, מתייחסים אל היד המגישה את האוכל. עבורם העולם לא היה קיים מעולם, הוא מת והם היחידים שנותרו בחיים. כתוצאה מכך, יוצרים ילדים אוטיסטים עולם פנימי דימיוני משלהם, הכולל גם חברים דמיוניים. כאשר הילד מטפח בע”ח ודואג לו, ישנה האפשרות של חדירה של העולם החיצוני, המציאותי, אל עולמו הפנימי של הילד. - תכונותיהם המיוחדות של בע”ח כגון: יכולת בלתי מוגבלת לקבלה ללא תנאי, נתינת תשומת לב, מאפשרים מחילה, נתינת אהבה ללא תנאי שאינה מהולה באי אמון או חשש ויכולתו של בע”ח לשמש כאובייקט לאמפתיה. כל אלה יכולים לאפשר חדירה של בע”ח אל עולמו הסגור של הילד האוטיסט אשר התעניינותו בעצמו בלבד היא כה מהותית. מלבד העולם הפנימי והסגור של הילד האוטיסט משמש האוטיזם עבור הילדים אמצעי לשליטה על סביבתם הדוממת והסגורה, כל קשר אנושי נתפס כמאיים על השליטה ולכן הוא בלתי נסבל.
בטיפול באמצעות בע”ח הילד הוא השולט, הוא קובע אם, מתי ומה תהא מידת האינטראקציה שתיווצר. מעבר לכך בע”ח מאפשר לילד להיות “מלך” בזמן הטיפול והדבר מחזק את השליטה של הילד ולא פוגעת בה. כאשר נוצר קשר בין הילד לבין בע”ח הוא בד”כ מתקדם באיטיות רבה, תחילת הקשר תהיה כלפי בע”ח, מאוחר יותר ייתכן שהקשר יופנה כלפי המטפל ובהמשך כלפי בני אדם אחרים.
הטיפול באמצעות בע”ח מהווה מפגש עם אובייקט/ אמצעי, המאפשר לילד להגיע לאהבת אדם, וזאת על מנת לאפשר פיתוח אישיותו המנותקת של הילד האוטיסט. אמצעים אלה הנם פעולות ריתמיות כתנועה וכן מפגש עם גירויים תחושתיים הגורמים הנאה לאיברי החישה. ידוע שילדים לומדים את ההבדל בין האני לסביבה דרך גופם, זה נכון במיוחד עבור ילדים אוטיסטים שהקשר שלהם עם המציאות הנו קלוש ביותר. מכאן שההיקשרות חייבת להיות במלוא הגירויים החושיים. המגע אחד הגירויים דרכו מגלה הילד האוטיסט את עצמו, גופו, דרך גילוי זה הוא לומד על העולם החיצון. תחושת המגע מאפשרת לילד לשלוט על בע”ח ודרך שליטה בבע”ח הוא מתחיל לשלוט על העולם החיצון.
לדוגמא: במהלך טיפול הילד מתבקש לנסות ולהיות הכלב שאיתו הוא משחק, בד”כ הילד מרגיש שהוא שולט במצב, הוא ילך על ארבע ואפילו ינבח ככלב, דרך חוויה זו לומד הילד על גופו ומקבל רמז לגבי מיקומו ביחס לעולם החיצון.
הסתייעות בבע”ח מאיצה את קצב הקשר שנוצר בין הילד למטפל ובעקבותיו מואץ גם הקשר של הילד עם העולם החיצון. תפקידו של המטפל במהלך הטיפול הוא להיכנס לפינה קטנה מעולמו של הילד באמצעות החיה, פינה בה הילד מרגיש בטוח, שם מוצא המטפל נק’ משותפת עם הילד, הדלתות יכולות להיפתח וקשר יכול להיווצר.
המטפל צריך להיות מיומן בקריאת שפת הגוף של הילד וזאת עקב אופי הטיפול שהוא פחות מילולי, בנקודה זו הדבר מחזק את ההתאמה לאוכלוסיית הילדים האוטיסטים. לעיתים המטפל יכול למצוא עצמו מביט על הילד ובע”ח בעת משחק, המטפל ישאב מידע רב מתנועות הגוף של הילד, צליל קולו והבעות פניו.
מתוך המחקרים המעטים שנעשו בנושא, הטיפול בילדים אוטיסטים בעזרת בע”ח, ניתן להניח כי לבע”ח השפעה חיובית על הילדים האוטיסטים. המחקרים הראו כי בעקבות החשיפה של הילדים לבע”ח חלה עליה במגעים החברתיים, בכישורים התקשורתיים ומיומנויות לימודיות. זאת לעומת ירידה בהתנהגויות אוטיסטיות אופייניות.
טיפול באמצעות בע”ח אינו מהווה “תרופת פלא” עבור הילדים האוטיסטים, אך נראה שהוא יכול לסייע בתחומים רבים.
סיוע בעזרת כלבים
כמו עם שאר בע”ח, הכלב משמש כ”כלי” בעזרתו ניתן להכניס אל עולמו הפנימי והכמעט סגור של האוטיסט את העולם החיצוני.
בעבודתי זו התמקדתי בתוכנית התערבות עבור הלוקים בתסמונת אספרגר.
סיוע בעזרת כלבים יוכל לסייע בטיפול והתמודדות במס’ מישורים עיקריים – התנהגותי, נפשי(חרדה ודיכאון) ומוטורי-גופני.
דרך הכלב, הלוקה בתסמונת יוכל ללמוד על התנהגויות חברתיות מקובלות, שפת גוף נכונה חברתית והבנה של הבעות פנים שונות והתגובה הנכונה להם. דבר המהווה קושי רב עבור אותם סובלים מתסמונת אספרגר.
הלימוד ברובו יעשה בעזרת תמונות הממחישות את הדברים ולאחר מכן תמיד יעשה קישור בין התמונות אל המציאות. כל זאת בגלל הקושי בהבנת דברים סימבולים שאינם מוחשיים כמו רגשות. לדוגמא: איך אנחנו מרגישים היום? שמח/עצוב? – מראים את הפרצופים המתאימים בעזרת תמונות. בנוסף – מקשרים זאת אל הכלב – כלב שמח – מקשקש בזנב, עצוב- זנב בין הרגליים. הקישור אל הכלב הוא חשוב בגלל שהוא מאוד משמעותי מבחינת המטופל, הוא הגשר שלנו אליו ויכול לעזור לנו להבין מה המטופל באמת מרגיש.
במהלך הזמן ,הקשר בין הכלב למטופל גדל והמטופל לומד לסמוך על האחר ואף לעיתים מקבל ביטחון מעצם השהייה בסביבת חבר שמבין אותי, מצחיק אותי, לא שיפוטי כלפיי וכיוצ’. המטופל יוצר קשר חברתי עם הכלב – דבר שלעיתים לא היה להם בעבר וכאן זה המקום שבו יש לו “חברים”.
דבר נוסף שבו ניתן לראות כי הכלב מסייע הן במישור המוטורי-גופני, הסובלים מהתסמונת לעיתים סובלים מסרבול מוטורי ותנועות גוף מגושמות. המטופל יחד עם הכלב מתרגל את המוטוריקה העדינה-גסה. התרגול יעשה בהתאם למצב של מי שעומד מולנו ותכלול: סירוק, זריקת כדור/חפצים מתאימים, הליכה/ ריצה ושיפור הקואורדינציה הגופנית בכללי.